|
הבעיה ועלותה
חצי מילון שקלים– זהו הסכום
הממוצע שיש להוציא לצורכי
הטיפול באדם סיעודי. נתון זה
מתבסס על דוח הרשויות
המוסמכות בישראל ועל העלויות
הממוצעות החלות על משפחה (או
המדינה) והמתייחסות לתוחלת
חיים ממוצעת של 3 עד 5 שנים
לאדם סיעודי. יש וההוצאות
עוברות את המיליון !
נתונים אלה מקבלים משנה תוקף
כאשר מתבוננים בפרוט הוצאות
למשפחה המצמידה מטפל סיעודי
קבוע לחולה. ההוצאה החודשית
נעה סביב 8,500 ₪ בעוד אשפוזו
של אדם כזה במוסד פרטי ברמה
טובה עולה בין 12,000 ל-
15,000 ₪. יצוין כבר בפתיחה
זו שתוחלת חייו של אדם הלוקה
באלצהיימר, מחלה הנחשבת כיום
ל"מגפה הלבנה", ארוכה. הוא
מסיים את חייו כתוצאה מזקנה
ולא כתוצאה ממחלה (המפורסם
שבהם – רונלד רייגן – 13 שנים
סיעודי).
מעטות המשפחות בישראל שיכולות
להרשות לעצמן הוצאה כזו ללא
זעזוע עמוק באורח חייהן,
חסכונותיהן
ורכושן ואינני נוגע במאמר זה
בהיבט המשפחתי והנפשי הקשה
כשלעצמו. האוכלוסיות החלשות
מסתייעות באשפוז סיעודי
באמצעות משרד הבריאות ("קוד")
ויתרתן או שמשתתפות בהוצאה או
שהנטל כולו חל עליהן והן
מתפרקות מרכושן. היריעה קצרה
מלתאר את כלל הפתרונות
הקיימים במדינה וחולשותיהם,
אך אין ספק שהדרך הטובה ביותר
כיום לטפל בבעיה הכספית היא
רכישת ביטוח סיעודי פרטי.
כ – 4.3 מיליון מתושבי המדינה
נמצאים תחת כיסוי ביטוחי כל
שהוא (3.6 מיליון במסגרות
השונות של קופות החולים,
והשאר בביטוחים קבוצתיים או
פרטיים המשווקים ע"י חברות
הביטוח לארגונים ולפרטים.
מאז שנת 2000 משווקות בארץ
תוכניות ביטוח סיעודי
מהמשופרות בעולם. בשנה
האחרונה החליט המפקח על
הביטוח להסדיר מספר נושאים
שתכליתם להעמיד בפני הלקוח
מוצר ברור עם נתוני פתיחה
שווים בכל חברות הביטוח. בתוך
כך הוגדרו היטב אותן 6 פעולות
(
A.D.L.)
לפיהן קובעים מיהו אדם במצב
סיעודי, נקבעה הגדרה למצב של
תשישות נפש ועוד פרטים מסוג
אלה.
בתוך כך, במהלך שנת 2004 החלו
מבטחי המשנה בעולם לחשוש
ממוצר זה נוכח העובדה כי אין
די נתונים לפיהם ניתן לחזות
את התפתחות הנושא בשנים הבאות
ומאחר ומדובר בביטוח עתיר
הוצאה, נדרשו חברות הביטוח
בישראל להעלות את מחירי
הביטוח. חלק מחברות הביטוח
כבר יצאו עם מחירים חדשים
הגבוהים בעשרות אחוזים
מהמחירים הקודמים, ובתוך זמן
קצר תעשינה זאת שאר חברות
הביטוח (קרוב לוודאי למעט אחת
שתישאר במחירים הישנים).
מתח המחירים החדש גבוה ביותר,
סביב 1,000 ₪ לחודש לזוג בגיל
50 עבור ביטוח בסכום של
10,000 שקלים שישולם לכל
החיים בעת תביעה. מצב זה גורם
לתנועה של מבוטחים לעבר
הביטוח הקבוצתי שמחירו נמוך
באופן בולט מול הביטוח האישי
הפרטי, עשרות שקלים בלבד, אך
לסכומי ביטוח נמוכים יותר
ולתקופת תשלום שבין 3 ל – 5
שנים בלבד בעת תביעה.
מעורבות המפקח על הביטוח
במקביל הוציא המפקח הוראות
בדבר פוליסה סיעודית קבוצתית
תקנית וכללי הפעלתה. כללים
אלה מיישרים קו מול ההגדרות
של הביטוחים האישיים אך בנוסף
למגבלות שבכיסוי (הסכום
והתקופה), הן חובקות בעיה
הנובעת מזמניותה של הפוליסה
כיון שתוקפה הוא לשנים ספורות
3 או 5 ובסיומה של התקופה יש
צורך בחידושה דבר המאפשר
העלאת המחיר, צמצום הכיסוי
(ראה הביטוח הקבוצתי של
"צוות" שחודש לאחרונה) ואף
לביטולה של הפוליסה. מצבים
אלה יכולים להביא לדחיקתם של
מבוטחים אל מחוץ למסגרת
ביטוחית, אם כתוצאה משינוי
במצב בריאותם ואם כתוצאה מאי
חידושה של הפוליסה בחברה כל
שהיא. לעניין זה קבע המפקח את
כלל ה"המשכיות" לפיו במקרה
כזה תהיה חברת הביטוח חייבת
למכור ללקוח ביטוח פרטי חדש
ללא הוכחת בריאות אך במחיר של
פוליסה פרטית על פי גילו
וכך ימצא עצמו נדרש לשלם אולי
1,000 ₪ בחודש במקום 100 ₪
ששילם קודם.
הן תופעה זו והן תהליך, שלא
ניתן למנוע אותו, של ייקור
מתמיד של הביטוחים הקבוצתיים,
יצמצמו מאד את פערי המחיר
שבין הביטוח הפרטי ובין זה
הקבוצתי. בארה"ב הפער עומד על
כ – 10% בלבד.
כך אנו מוצאים עצמנו בתהליך
מתמשך וקבוע של האמרת המחירים
וירידת יכולת ההגנה העצמית של
הציבור.
המדינה והפתרון
מצד שני, נושא הסיעוד אינו
במסגרת חוק בריאות ממלכתי.
חוקי המדינה מטילים את
האחריות לטיפול באדם סיעודי
על משפחתו ( סעיף 368 א' לחוק
העונשין, חוזר מנכ"ל משרד
הבריאות 8/95 שבג"צ התייחס
אליו כאל חוק – בג"צ 4613/03,
חוק דיני מזונות ועוד).
המדינה מסייעת באמצעות מטפל
מחברת כ"א, למשפחת אדם סיעודי
הנמצא בביתו, וגילו מעל 60
לאישה
ו-65 לגבר ולאחר מבחן הכנסה,
בהיקף שבין 9 שעות 45 דקות
בשבוע וכלה ב – 15,5
שעות (ועוד כמה הטבות שרות
קטנות).
משרד הבריאות, כאמור, מספק
אשפוז מלא ע"ח המדינה למקרים
סוציאליים קשים במוסדות עמם
נמצא בקשר וכל זאת כל עוד לא
נוצל התקציב השנתי. אזרחים
"רגילים" שמעוניינים בסיוע
המדינה נדרשים לספק הצהרה
משפטית על נכסיהם, רכושם,
הכנסותיהם מכל מקור שהוא –
כולל אלה של ילדיהם או
הוריהם. משרד הבריאות מטיל
השתתפות עצמית על כל אחד מאלה
בנפרד בניסיון לגבות את כל
ההוצאה.
המסקנה
בכל דרך בה נתבונן בסוגיה
נמצא עצמנו באותה נקודה –
עלות הטיפול גבוהה ביותר,
החוק מחייב את המשפחה, המדינה
כמעט ואינה מסוגלת להתמודד עם
הבעיה אלא בשוליים שלה,
הביטוחים האישיים יקרים מאד
והקבוצתיים לוקים בחסר
ויתייקרו אף הם בעתיד.
מכאן נשאלת השאלה "מהו
הפתרון?" האם נוכל ללכת
בדרכה של גרמניה בה הביטוח
הסיעודי הוא ממלכתי ?– כנראה
שלא בשנים הקרובות מבחינה
תקציבית. אולי נעתיק את גישתה
של בלגיה בה אין צורך בביטוח
סיעודי כיון שקצבאות הזקנה
והפנסיה גבוהות ומספקות את
הנדרש במקרה סיעוד? – כנראה
שגם פתרון זה אינו בר השג
בימינו אלה.
יש לי מספר מחשבות משלי
בנושא, אך זהו תפקידה של
המדינה לחשוב ולמצוא פתרון
הולם לבעיה שתגבר מיום ליום.
אין טעם להמתין לקריסת מערכות
שתגרום לשלטון לטפל בבעיה
בלווי הפסדים
ניכרים – ראה עלות הטיפול
בקריסת מערכות הבריאות,
הפנסיה, והבנקים. מוטב שעה
קודם מאשר דקה מאוחר מידי.
חזרה לראש העמוד
לכתבות נוספות של אבי רייטן
© כל
הזכויות שמורות לאבי רייטן
|
